The Weekly Aliyot

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שמיטה ויובל פרק יא

א) ארץ ישראל המתחלקת לשבטים -- אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר "והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה,כג). ואם מכר לצמיתות, שניהם עוברין בלא תעשה; ואין מעשיהן מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל. [ב] והמוכר שדהו לשישים שנה, אינה יוצאה ביובל -- שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם, או הנמכר לצמיתות.

ב) [ג] לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהן חוזרין אחר זמן -- אלא אם כן העני, שנאמר "וכי ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו" (ראה ויקרא כה,כה). אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו, או לעשות בהן סחורה, או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה -- אינו רשאי: אלא למזונות בלבד. ואם עבר ומכר מכל מקום, הרי אלו מכורין. [ד] ודנין בבית, דין בתי ערי חומה; ובשדה, דין שדה אחוזה.

ג) דין מוכר שדה אחוזתו -- להשיב את הדמים, לפי השנים הנשארות ליובל; ובכל עת שירצה לפדות, מחשב עם הלוקח על השנים שאכל, וגורע מדמי המכר, ומחזיר לו השאר.

ד) [ה] כיצד, הרי שנשאר ליובל עשר שנים, ומכר לו שדהו במאה דינר, אכלה הלוקח שלוש שנים, ורצה המוכר לגאול -- נותן לו שבעים דינר, ומחזיר שדהו; וכן אם אכלה שש שנים -- נותן לו ארבעים דינר, ומחזיר לו שדהו. לא גאלה, אלא הניחה ביד הלוקח עד שנת היובל -- תחזור לבעלים בלא דמים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו).

ה) [ו] מכרה לו והיא מלאה פירות, ולאחר שנים גאלה -- אינו יכול לומר לו, החזירנה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך; לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ראש השנה, וגאלה אחר שתי שנים -- הרי זה אוכל שלוש תבואות בשתי השנים, ואינו מחשב עימו אלא לפי שתי שנים בלבד, שנאמר "על פי השנים" (ויקרא כז,יח), לא על פי התבואות.

ו) [ז] הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה, הרי הן של לוקח כשאר הפירות שלה; אבל אילן שנכסח או שיבש, שניהן אסורין בו. כיצד ייעשה, יימכר ויילקח בדמיו קרקע, והלוקח אוכל פירותיה, עד שתיגאל השדה מידו.

ז) [ח] הלוקח שדה אחוזה, ונטעה אילנות והשביחה -- כשהיא חוזרת ביובל, שמין שבח האילנות שבתוכה; ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, שנאמר "ויצא ממכר בית" (ויקרא כה,לג) -- ממכר חוזר, ואין השבח חוזר.

ח) [ט] המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, כמו שביארנו -- אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו); ואפילו רצה הלוקח -- הרי זה אסור, שנאמר "במספר שנים אחר היובל, תקנה מאת עמיתך" (שם), אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה.

ט) [י] וצריך שיאכל הלוקח שני תבואות, בשתי שנים -- ואחר יגאל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו); לפיכך אם הייתה אחת משתי השנים שביעית, או שנת שידפון או יירקון -- אינה עולה מן המניין. [יא] הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה שנה לזריעה ולא זרעה -- הרי אלו עולין למניין.

י) מכרה בשנת יובל עצמה -- אינה נמכרת, והדמים חוזרין לבעלים. [יב] מכרה שנה אחת לפני היובל -- הרי הלוקח אוכל אותה שנה שנייה אחר היובל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו).

יא) [יג] מכר נקעים מלאים מים, או סלעים שאינם ראויין לזריעה -- הרי זה פודה בפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות" (ויקרא כה,טו): שדה הראויה לתבואה, היא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים. ואם לא גאלה -- אף על פי שאינה ראויה לזריעה, חוזרת לבעלים ביובל.

יב) [יד] מכר אילנות, אין נגאלין לפחות משתי שנים -- שהרי ראויים לתבואות; ואם לא גאלן, אינן חוזרין לבעלים ביובל, שנאמר "ושב, לאחוזתו" (ויקרא כה,כז), ולא לאילנות.

יג) [טו] מכר שדהו לראשון, ומכר הראשון לשני, ושני לשלישי, אפילו מאה -- בשנת היובל תחזור לאדון הראשון, שנאמר "בשנת היובל ישוב השדה, לאשר קנהו מאיתו -- לאשר לו, אחוזת הארץ" (ויקרא כז,כד).

יד) [טז] מכרה לראשון במאה דינר, ומכרה הראשון לשני במאתיים, ורצה האדון לגאול -- אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה,כז).

טו) מכרה לראשון במאתיים, וראשון לשני במאה -- הרי זה מחשב עם האחרון. וכן אם מכר במאה, והשביחה ביד הלוקח, והרי היא ראויה להימכר במאתיים -- מחשב לפי מה שמכר; ואם מכרה במאתיים, והכסיפה, והרי היא ראויה להימכר במאה -- מחשב לפי מה שהיא: ולעולם מייפין כוח מוכר שדה אחוזה, ומרעין כוח הלוקח.

טז) [יז] המוכר שדה אחוזתו, והיו לו שדות אחרות, ומכר מאותן השדות כדי לגאול שדה שמכר -- אין שומעין לו, שנאמר "ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו), עד שימצא דבר שאינו מצוי בשעה שמכר; וכן אם לווה לגאול -- אין שומעין לו, שנאמר "והשיגה ידו" (שם), לא שילווה. [יח] מצא מעט, ורצה לגאול חצי השדה שמכר -- אין שומעין לו, שנאמר "כדי גאולתו" (שם), או גואל את כולה, או אינו גואל; ואם רצו קרוביו לגאול -- גואלין, שנאמר "ובא גואלו הקרוב אליו" (ויקרא כה,כה).

יז) [יט] הנותן שדהו מתנה -- הרי זו חוזרת לו ביובל, שנאמר "תשובו, איש אל אחוזתו" (ויקרא כה,יג), לרבות את המתנה. [כ] האחין שחלקו -- כלקוחות הן, ומחזירין זה לזה חלקו ביובל: לא תיבטל חלוקתן מכמות שהייתה. וכן הבכור והמייבם אשת אחיו -- מחזיר ביובל חלק שנטל, ונוטל החלק שכנגדו.

יח) [כא] אבל היורש את אשתו -- אף על פי שירושת הבעל מדבריהם -- עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואינו מחזיר ביובל. ואם ירש ממנה בית הקברות, יחזיר לבני משפחה -- משום פגם משפחה; וייתנו לו דמיה, ומנכין לו דמי קבר אשתו -- שהרי חייב בקבורתה.