The Weekly Aliyot

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות טומאת צרעת פרק י

א) התולש סימני טומאה בין כולם בין מקצתם, או הכווה את המחיה כולה או מקצתה, או הקוצץ הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית -- בין קודם שיבוא לכוהן, בין בתוך הסגר או בתוך החלט או אחר הפטור -- הרי זה עובר בלא תעשה: שנאמר "הישמר בנגע הצרעת, לשמור מאוד -- ולעשות: ככול אשר יורו אתכם הכוהנים הלויים, כאשר ציוויתים -- תשמרו" (דברים כד,ח), ולא שיתלוש או יקוץ.

ב) אבל אינו לוקה, עד שיועילו מעשיו; ואם לא הועילו, אינו לוקה. כיצד, הייתה בו בהרת ובה שלוש שערות לבנות, ותלש אחת, כווה מקצת המחיה, ונשאר ממנה כעדשה -- אינו לוקה, שהרי הוא טמא כשהיה. וכן כל כיוצא בזה. ומכין אותו, מכת מרדות.

ג) וכן המגלח את הנתק לוקה, שנאמר "ואת הנתק, לא יגלח" (ויקרא יג,לג); ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק, בתער. ומותר למצורע לישא במוט על כתפו שיש בה הצרעת, ולקשור הסיב על רגלו; ואם הלכו סימני טומאה, הלכו: והוא, שלא יתכוון לכך.

ד) [ב] התולש סימני טומאה, או שכווה את המחיה, עד שלא בא אצל כוהן -- הרי זה טהור; וכן אם עשה כן בימי הסגר, הרי זה טהור לאחר ימי הסגר. ואם תלשן אחר שהוחלט בהן, הרי זה מוחלט כשהיה; ואין לו טהרה עד שתפרח הצרעת בכולו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס.

ה) [ג] מי שנקצצה בהרתו כולה שלא בכוונה, טהור; קצצה בכוונה -- אם קצץ כל הבשר החי המקיפה, אפילו כחוט השערה -- אין לו טהרה עולמית; קצצה בצמצום -- אין לו טהרה, עד שתפרח בכולו.

ו) [ד] התולש שערה לבנה אחת, ונשרה השנייה -- הרי זה טהור; היו שלוש, תלש שתיים ונשרה אחת -- הרי זה בטומאתו. הייתה בו מחיה כעדשה -- כווה חצייה והלך חצייה, הרי זה טהור. הייתה יתרה מכעדשה -- כווה המותר והלך כעדשה, הרי זה טהור; כווה כעדשה והלך המותר, הרי זה טמא.

ז) [ה] מי שהייתה בהרת בעורלתו -- יימול, ואף על פי שהיא מילה שלא בזמנה: שמצות עשה דוחה את לא תעשה, בכל מקום. ואם מל, והלך בעור העורלה סימן שהיה מוחלט בו -- הרי זה חייב בקרבן מצורע.

ח) [ו] מצות עשה להיות המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאביל, ופורם בגדיו, ומודיע העוברין עליו שהוא טמא -- שנאמר "והצרוע אשר בו הנגע..." (ויקרא יג,מה): אפילו כוהן גדול שנצטרע פורם ופורע, שעשה דוחה את לא תעשה.

ט) ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאביל -- שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), שיהיו שפתיו דבוקות; אבל קורא ושונה ודורש. ואסור לספר ולכבס, כל ימי חלוטו. ונוהג בכל הדברים האלו, אפילו בשבתות וימים טובים.

י) והרי הוא מותר ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה; וזוקף את מיטתו, כשאר העם.

יא) [ז] דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו, חוץ לעיר -- שנאמר "מחוץ למחנה, מושבו" (ויקרא יג,מו): ודבר זה בעיירות המוקפות חומה, בארץ ישראל בלבד.

יב) [ח] המצורעת אינה פורעת, ואינה פורמת, ולא עוטה על שפם; אבל יושבת היא מחוץ לעיר, ומודיעה לאחרים שהיא טמאה. ולא המצורעין בלבד, אלא כל המטמאין את האדם חייבין להודיע לכול, שהן טמאין, כדי שיפרשו מהן -- שנאמר "וטמא טמא, יקרא" (ויקרא יג,מה), הטמא מודיע שהוא טמא. [ט] וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם, מפני שהוא ספק.

יג) [י] אחד מצורע מוסגר ואחד מצורע מוחלט, לעניין טומאה; ואין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט לעניין טומאה, אלא פריעה ופרימה ותגלחת וציפורים -- שהטהור מתוך הסגר, פטור מן התגלחת ומן הציפורים; והטהור מתוך החלט, חייב בתגלחת וציפורים. אבל טומאת שניהם, שווה לכל דבר.

יד) [יא] המצורע -- אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באוויר, ומטמא אדם במשא. ומטמא משכב ומושב, אפילו תחת האבן, כזב וכזבה -- שנאמר "וכיבס בגדיו, וטהר" (ויקרא יג,ו), מפי השמועה למדו שטהר מלטמא משכב ומושב. ואחד המוחלט ואחד המוסגר, בכל אלו.

טו) [יב] חומרה יתרה יש במצורע -- שמטמא בביאתו לבית, בין בימי החלט בין בימי הסגר. כיצד, נכנס לבית, נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים, אף על פי שלא נגע בהם; ונעשו ראשון לטומאה: שנאמר "מחוץ למחנה, מושבו" (ויקרא יג,מו) -- מה הוא טמא, אף מושבו טמא.

טז) היה עומד תחת האילן, ועבר אדם טהור תחת האילן -- נטמא. היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר המצורע תחתיו -- לא טימאהו; ואם עמד, נטמא -- שהרי נעשה לו מושב; ספק עמד, ספק לא עמד -- טהור. הכניס המצורע ראשו ורובו לבית, נטמא כל שיש בתוכו.

יז) נכנס לבית הכנסת -- עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ורחבה ארבע אמות על ארבע אמות; ונכנס ראשון, ויוצא אחרון: כדי שיהיה מושבו לבדו; ולא יעמוד עם העם בערבוב, ויטמא אותם.