The Weekly Aliyot   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Monday, 11 Av, 5782
August 8, 2022

10 Av, 5782 - August 7, 202212 Av, 5782 - August 9, 2022

הלכות גירושין פרק יג

א) האישה שאמרה לבעלה, גירשתני בפני פלוני ופלוני, ובאו אותם העדים והכחישוה, ואחר כך הלכה היא ובעלה, ושלום בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי -- אינה נאמנת, שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להישמט מתחת בעלה. בא עד אחד, והעיד לה שמת בעלה -- לא תינשא, שמא היא שכרה אותו; ואם נישאת, לא תצא, שהרי יש לה עד.

ב) וכן אם הייתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי במלחמה -- אינה נאמנת, ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה: שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת -- כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה באמצען, שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן. לפיכך אינה נאמנת, ואפילו אמרה, מת במלחמה וקברתיו; אבל אם אמרה, מת על מיטתו -- נאמנת.

ג) לא הוחזקה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה, מלחמה הייתה במקום פלוני, ומת במלחמה -- לא תינשא לכתחילה; ואם נישאת, לא תצא. [ד] וכן האישה שאמרה, מת בעלי תחת המפולת -- אינה נאמנת.

ד) וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים, ואמרה, נשכו נחש, או עקרב, ומת -- אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה.

ה) אמרה, עישנו עלינו בית, או מערה, הוא מת ואני ניצלתי -- אינה נאמנת: כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו נס. הייתה שנת רעבון ואמרה, מת בעלי -- אינה נאמנת; מת וקברתיו -- נאמנת. [ו] אמרה, נפלו עלינו גויים, או ליסטים, הוא נהרג, ואני ניצלתי -- נאמנת: שאין דרכן להרוג את הנשים, כדי שנאמר כשם שניצלה היא, כך ניצל הוא.

ו) [ז] היה דבר בעולם ואמרה, מת בעלי -- נאמנת: שדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר, זה חויה וזה מת, ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים, ויינצלו הזקנים החולים; ולפי זה אין חוששין לה, שמא סמכה דעתה על רוב המתים.

ז) [ח] כבר אמרנו, שעד מפי עד כשר לעדות אישה; במה דברים אמורים, ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה. אבל אם שמע מפי שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם.

ח) [ט] שמע מן התינוקות שהם אומרין, עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנין היו שם, ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מיטתו, כך וכך עשו במיטתו -- הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהן, ומשיאין את אשתו.

ט) [י] ישראל שאמר, הרגתי פלוני -- הרי זו תינשא על פיו: שאין אדם משים עצמו רשע, והרי העיד שמת.

י) [יא] כבר אמרנו שהגוי שהסיח לפי תומו, משיאין על פיו. כיצד, היה הגוי מסיח ואומר, אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עימי; או שהיה מסיח ואומר, כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עימנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום; וכיוצא בדברים האלו, שהן מראין שאין כוונתו להעיד -- הרי זה נאמן. [יב] וישראל ששמע מגוי המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו; ותינשא על פיו.

יא) במה דברים אמורים, שלא הייתה שם אמתלה בשיחת הגוי -- שמא לא יתכוון אלא לדבר אחר: כגון שאמר לאחד, עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי פלוני -- אין זה מסיח לפי תומו, שכוונתו להטיל אימה על זה. [יג] וכן אם שמע מערכאות של גויים שאמרו, הרגנו פלוני -- אינן נאמנין, שהן מחזיקין ידי עצמם בכזב כדי להטיל אימה. וכן כל כיוצא בדברים אלו.

יב) [יד] גוי שהתחיל להסיח לפי תומו תחילה, אף על פי ששאלו אותו אחר כן, ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע -- הרי זה נאמן, ומשיאין על פיו.

יג) [טו] כבר אמרנו שהעד שאמר, שמעתי שמת פלוני, אפילו שמע מאישה ששמעה מעבד -- הרי זה כשר לעדות אישה, ומשיאין על פיו. אבל אם אמר העד או האישה או העבד, מת פלוני ואני ראיתיו שמת -- שואלין אותו היאך ראית, ובמה ידעת שמת -- אם העיד בדבר ברור, נאמן; ואם העיד בדברים שרובן למיתה, אין משיאין את אשתו: שאין מעידין על האדם שמת, אלא בשראוהו שמת ודאי, ואין בו ספק.

יד) [טז] כיצד, ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול -- אין מעידין עליו שמת, שמא יצא במקום אחר; ואם נפל למים מקובצין כגון בור או מערה, שעומד ורואה כל סביביו, ושהה כדי שתצא נפשו, ולא עלה -- מעיד עליו שמת, ומשיאין את אשתו.

טו) וכן אם השליכוהו לים, והשליכו מצודה אחריו, והעלו ממנו אבר שאי אפשר שיינטל אותו אבר מן החי ויחיה -- הרי זה מעיד עליו שמת, ומשיאין את אשתו.

טז) [יז] ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן, אין מעידין עליו -- אפשר שלא יאכלוהו; נפל לחפירת נחשים ועקרבים, או לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן, או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין -- אפילו עמד וברח, מעידין עליו שמת: שודאי סופן למות. וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה, אלא ימות מיד בזמן קרוב -- הרי אלו מעידין עליו.

יז) [יח] ראוהו צלוב, והעוף אוכל בו -- אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים, אינו מעיד עליו שמת; ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו או ליבו או בני מעיו -- הרי זה, מעידין עליו שמת.

יח) [יט] עד אחד שאמר, ראיתיו שמת במלחמה, או במפולת, או שטבע בים הגדול ומת, וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה -- אם אמר קברתיו, נאמן; ותינשא על פיו. ואם לא אמר קברתיו, לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא.

יט) [כ] וכן האישה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף, ולא עלה, ואבד זכרו, ונשתקע שמו -- הרי זו לא תינשא על עדות זו, כמו שביארנו; ואם נישאת, לא תצא. ואפילו היה הגוי הוא שהסיח לפי תומו ואמר, טבע פלוני בים, ונישאת על פיו -- הרי זו לא תצא; וחכם שהורה להשיא אותה, לכתחילה -- מנדין אותו.

כ) [כא] מצאוהו הרוג, או מת -- אם פדחתו, וחוטמו, ופרצוף פניו קיימין, והכירוהו בהן שהוא פלוני -- מעידין עליו; ואם ניטל אחד מאלו, אף על פי שיש להן סימנין בגופו ובכליו, ואפילו שומה -- אין מעידין, שמא אחר הוא. במה דברים אמורים, שראוהו בתוך שלושה ימים אחר הריגתו, או מיתתו; אבל אחר שלושה, אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה.

כא) [כב] טבע בים, והשליכו הים ליבשה, אפילו אחר כמה ימים -- אם הכירו פניו וחוטמו, מעידין עליו, שאינו משתנה במים, אלא אחר זמן מרובה; ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים שעות, ונתפח -- אין מעידין עליו, שהרי נשתנה.

כב) כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו, אפילו בלילה לאור הנר, או לאור הלבנה. [כג] ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני, או פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו -- הרי אלו משיאין את אשתו.

כג) [כד] בא אחד ואמר, אמרו לי בית דין, או אנשים, כשתלך למקום פלוני, אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא זה -- הואיל ואנו יודעין פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת, ואין אומרין, שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת.

כד) [כה] יצא ישראל וגוי מעימנו למקום אחד, ובא הגוי והסיח לפי תומו ואמר, איש שיצא עימי מכאן מת -- משיאין את אשתו, ואף על פי שאין הגוי יודע אותו האיש -- והוא שיאמר, קברתיו.

כה) [כו] וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום, והן אסורין בקולר, או נושאין גמלים, וכיוצא בדברים אלו, והסיח הגוי לפי תומו ואמר, עשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני, והן נושאין כך וכך, מתו כולן, וקברנום -- משיאין את נשותיהן.

כו) [כז] ישראל שאמר מת איש יהודי עימנו במקום פלוני, כך וכך צורתו, וכך היו סימניו -- אין אומרין באומדן הדעת, הוא פלוני, עד שיעיד העד שהוא פלוני, ויכיר שמו ושם עירו; אבל אם אמר, אחד יצא עימנו מעיר פלונית ומת -- מחפשין באותה העיר -- אם לא יצא משם אלא הוא, תינשא אשתו.

כז) [כח] מצאו כתוב בשטר, מת איש פלוני בן פלוני, או נהרג איש פלוני, ונודע שזה כתב ישראלי -- הרי זו תינשא אשתו; וכן מי שנשתתק, ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין, ונמצאת דעתו מכוונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני -- סומכין על כתיבתו, ותינשא. ואין בודקין עדי אישה בדרישה וחקירה -- שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל משום התרת עגונה.

כח) [כט] אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערווה החמורה בעדות אישה, אפילו שפחה, ועד מפי עד, ומפי הכתב, ובלא דרישה וחקירה -- כמו שביארנו: שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות, אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בורייו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה, או הלווה את זה.

כט) אבל דבר שאפשר לעמוד על בורייו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני -- לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא, שיעיד בו העד בשקר; לפיכך הקלו חכמים בדבר זה, והאמינו בו עד אחד, מפי שפחה, ומן הכתב, ובלא דרישה וחקירה -- כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות.


הלכות ייבום וחליצה

הלכות ייבום וחליצה. יש בכללן שלוש מצוות -- שתי מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לייבם; (ב) לחלוץ; (ג) שלא תינשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה. והאישה שהיא ראויה לייבום, נקראת זקוקה ליבם; ורשות היבם, נקראת זיקה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.


הלכות ייבום וחליצה פרק א

א) מצות עשה מן התורה, שייבם אדם אשת אחיו מאביו, בין מן הנישואין בין מן האירוסין, אם מת בלא זרע, שנאמר "ובן אין לו... יבמה יבוא עליה" (דברים כה,ה). ומן התורה, אינו צריך לקדש יבמתו, שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמיים, אלא יבוא עליה; וכתובתה, על נכסי בעלה שמת.

ב) לא רצה לייבם, או שלא רצת היא -- הרי זה חולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת להינשא לאחר; ומצות עשה מן התורה, לחלוץ אם לא רצה לייבם, שנאמר "וחלצה נעלו" (דברים כה,ט). ומצות ייבום, קודמת למצות חליצה.

ג) זה שנאמר בתורה "ובן אין לו" (דברים כה,ה), אחד הבן ואחד הבת, או זרע הבן או זרע הבת -- הואיל ויש לו זרע מכל מקום, בין מאישה זו בין מאישה אחרת, הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה, ומן הייבום.

ד) אפילו היה לו זרע ממזר, או עובד עבודה זרה -- הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה, ומן הייבום. [ד] אבל בנו מן השפחה, ומן הנוכרית -- אינו פוטר: שזרע הבא מן השפחה, עבדים, והבא מן הגויה, גויים -- וכאילו אינם. הרי הוא אומר בשפחה "האישה וילדיה תהיה לאדוניה" (שמות כא,ד), מלמד שוולדה כמוה; ובגויה הוא אומר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מליחשב בקהל. ואף על פי שנשתחרר בנו מן השפחה, או נתגייר בנו מן הגויה -- הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין, ואינן פוטרין את אשתו.

ה) הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו, ושיחררו, ושיחררה, ונשאה, ומת בלא זרע -- הרי זו תתייבם לאחיו, ואף על פי שבנה ממנו קיים שכבר שיחררו.

ו) [ה] מי שמת והניח אשתו מעוברת -- אם הפילה אחר מותו, הרי זו תתייבם; ואם ילדה ויצא הוולד חי לאוויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אימו פטורה מן החליצה, ומן הייבום. אבל מדברי סופרים, עד שייוודע בודאי שכלו לו חודשיו, ונולד לתשעה חודשים גמורים; אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם שהה שלושים יום, הרי זה ולד של קיימה, ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן הייבום. ואם מת בתוך השלושים, אפילו ביום שלושים, בין שמת מחולי, בין שנפל מן הגג או אכלו ארי -- הרי זה ספק נפל, ספק בן קיימה; ולפיכך אימו חולצת מדברי סופרים, ולא מתייבמת.

ז) [ו] מי שיש לו אח מכל מקום, אפילו ממזר או עובד עבודה זרה, בין קטן בין גדול, משיצא ראשו ורובו לאוויר העולם קודם שימות אחיו -- הרי זה זוקק את אשתו לייבום. ואם היה לו אח מן השפחה, או מן הנוכרית, אינו אחיו לדבר מן הדברים, ואינו זוקק את אשתו; ואף על פי שהייתה לידתו בקדושה, הואיל והייתה הורתו שלא בקדושה -- אינו אחיו.

ח) [ז] אחים מן האם -- אינן חשובין אחים אלא לאבילות, ולעדות; אבל לעניין ירושה, או לייבום וחליצה, הרי הן כמי שאינן, שאין אחווה אלא מאב. [ח] גרים שנתגיירו, ועבדים שנשתחררו -- אין להן אחווה כלל, והרי הן כזרים זה לזה. ואפילו אחד מהן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה -- הרי הן כזרים; ואפילו תאומים ונולדו בקדושה, אין ביניהן אחווה -- עד שתהיה הורתן ולידתן בקדושה.

ט) מי שהיו לו נשים רבות, ומת -- ביאתה או חליצתה של אחת מהן, פוטרת את השאר; ואינו מייבם לשתיים, שנאמר "אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה,ט), בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים. וכן אם היו לו אחים רבים, אחד מהן חולץ או מייבם לאחת מן היבמות; ויותרו שאר הצרות.

י) היו ביבמות אלו כשרות לכהונה, ופסולות -- אם היה מייבם, מייבם לאיזו שירצה; ואם היה חולץ, יחלוץ לפסולה, כדי שלא יפסול את הכשרה לכהונה, בחליצה.

יא) מתו לו אחים רבים, ונפלו נשותיהן לפניו -- אם אפשר לו לייבם את כולן, מייבם; ואם לאו, חולץ לכולן, או חולץ למי שירצה מהן ומייבם למי שירצה, אחת מכל בית ובית.

יב) הכונס את יבמתו, נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחים; ואם בא הוא או אחד מאחיו על צרתה, הרי זה עובר בעשה, שנאמר "יבמה יבוא עליה" (דברים כה,ה), לא עליה ועל צרתה -- ולאו הבא מכלל עשה, עשה.

יג) וכן החולץ ליבמתו -- נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה, על החולץ ועל שאר האחים. וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים, כשנייות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד, נסתלק איסור ערווה מעל כל נשיו; לפיכך תופסין בהן הקידושין, כשנייות.

יד) [יג] החולץ ליבמתו -- כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה, כגון אימה, ובתה; וכן היא אסורה לבנו, ולאחיו. ואפילו שנייות שלה אסורות, כגון בת בת בתה; וכן היא אסורה לבן בן בנו. כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגירשה. וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו, אסור בקרובותיה, כאילו הייתה אשתו, ומתה תחתיו. וכל האיסורין האלו, מדבריהם. ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו, ושאר קרובותיה.

טו) [יד] אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו, כגון אימה או בתה, עד שייבם אחד מאחיו לה, או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה; ויישא אימה או בתה או שאר קרובותיה, אף על פי שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או ייבם, כמו שביארנו.

טז) [טו] הכונס יבמתו, וגירשה -- אם רצה להחזיר, יחזיר: מפני שהיא אשתו לכל דבר, ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל, לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.

יז) [טז] כבר ביארנו בהלכות אישות שבן תשע שנים ויום אחד, ביאתו ביאה; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה. לפיכך יבם קטן שרצה לייבם אשת אחיו -- אם היה בן תשע שנים ויום אחד, מייבם, אבל אינו חולץ עד שיגדיל וייבדק, שהרי "איש" (דברים כה,ז; דברים כה,ט) כתוב בפרשה לעניין חליצה; ואם היה פחות מזה, אין ביאתו ביאה. וביאת בן תשע, אינה קונה קניין גמור; לפיכך אין יבמתו ניתרת לזר, עד שיבוא עליה אחר שיגדיל, או עד שתחלוץ, כמו שיתבאר.

יח) [יז] וכן היבמה הקטנה -- אם רצה היבם לייבם אותה, מייבם; אבל אינה חולצת, עד שתגדיל ותיבדק. ואפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה, אינה חולצת, עד שתיבדק, ויימצאו בה הסימנין. [יח] כשם שאין היבם חולץ, עד שייעשה איש, כך היבמה, לא תחלוץ עד שתיעשה אישה גדולה; ויבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זה.

יט) היבמה לא תתייבם ולא תחלוץ, עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה, ויום הייבום או יום החליצה -- כשאר כל הנשים. ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום, מפני שאינה ראויה לייבום, ונאמר "אם לא יחפוץ האיש, לקחת את יבמתו... וחלצה נעלו" (דברים כה,ז; דברים כה,ט), בעת שהיא עולה לייבום עולה לחליצה -- וכל זמן שאינה עולה לייבום, אינה עולה לחליצה. ואם ייבם אותה או חלץ בתוך השלושה חודשים, הואיל ואינה מעוברת, הרי זו נפטרה, ואינה צריכה כלום.

כ) החולץ ליבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה -- אם היה ולד של קיימה, הרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם; ומותרת לכהונה, ומותר בקרובותיה. ואם הפילה או שלא שהה שלושים יום אחר שנולד, חוזר וחולץ לה הוא או אחד מאחיו -- שחליצת המעוברת, אינה חליצה, וביאת המעוברת, אינה ייבום. [כא] לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת, לא תינשא צרתה עד שתלד זו, שאין הוולד מתיר, עד שייצא לאוויר העולם.

כא) [כב] הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת -- מפרישין אותן, וממתינין לה: אם הפילה, יחזור ויקיים; ואם ילדה, אפילו מת ביום שנולד, הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. ואם נתקיים הוולד שלושים יום אחר שנולד, הרי זה ולד של קיימה; ואינה צריכה ממנו גט, מפני שהיא ערווה עליו.

כב) [כג] ילדה לאחר שישה חודשים משנתייבמה, ולד של קיימה -- הרי הוולד ספק אם בן תשעה לראשון, או בן שבעה לאחרון; לפיכך יוציא בגט, והוולד כשר. ואם בא עליה אחר שילדה, הבנים שיבואו אחריו ספק ממזרים.


הלכות ייבום וחליצה פרק ב

א) מדברי סופרים, שלא יבוא היבם על יבמתו, עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה, או בשווה פרוטה -- וזה הוא הנקרא מאמר. ואין המאמר קונה ביבמה קניין גמור, כמו שיתבאר; והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה, לא עשה כלום -- שאין האישה מתקדשת, אלא לרצונה. וקטנה מן האירוסין, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.

ב) וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה; וכותב כתובה, כדין כל נושא אישה. ואם בא על יבמתו, ולא עשה בה מאמר -- קנה קניין גמור, ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה; ומכין אותו מכת מרדות, וכותב לה כתובה.

ג) הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהייתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהייתה ישנה בין שהייתה ערה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, אחד המערה ואחד הגומר -- קנה.

ד) במה דברים אמורים, שנתכוון לבעול; אבל אם נפל ונתקע בה, או שבעלה שיכור שאינו מכיר כלום, או ישן -- לא קנה. נתכוון להטיח בכותל, והטיח ביבמתו -- לא קנה; להטיח בבהמה, והטיח ביבמתו -- קנה, שהרי נתכוון לשם בעילה מכל מקום.

ה) יבמה שנתייבמה, ואמרה בתוך שלושים יום, לא נבעלתי -- ואף על פי שהוא אומר, בעלתי -- כופין אותו שיחלוץ לה, הואיל וקדם וגירשה בגט; ואם עדיין לא גירש, כופין אותו שיבעול, או יחלוץ ויוציא בגט.

ו) גירשה לאחר שלושים יום, והיא אומרת, לא נבעלתי -- מבקשים ממנו שיחלוץ לה; ואם היה מודה שלא בעל, כופין אותו לחלוץ. היא אומרת, נבעלתי, והוא אומר, לא בעלתי -- אינה צריכה חליצה: שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם, אחר שכנסה.

ז) [ו] מי שמת והניח אחים רבים, מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר "והיה הבכור אשר תלד" (דברים כה,ו), מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא בבכור של אחים -- כלומר גדול האחים יקום על שם אחיו המת: וזה שנאמר "אשר תלד" -- משמעו אשר ילדה האם, עם משמע אשר תלד היבמה.

ח) [ז] לא רצה הגדול לייבם, מחזרין על כל האחים; לא רצו, חוזרין אצל הגדול ואומרין לו, עליך מצוה, או חלוץ או יבם. ואין כופין את היבם לייבם, אבל כופין אותו לחלוץ.

ט) [ח] אמר הגדול -- המתינו עד שיגדיל הקטן, או עד שיבוא ההולך, או עד שיבריא החירש, ונמלכין בו, ואם לא ירצה, אני אייבם או אחלוץ -- אין שומעין לו, אלא אומרין לו, עליך מצוה, או יבם או חלוץ.

י) [ט] וכן אם היה הגדול במדינה אחרת, אין אחיו הקטן יכול לומר, על אחי הגדול היא המצוה, המתינו לו עד שיבוא -- אלא אומרין לזה שהוא כאן, או יבם או חלוץ.

יא) [י] יבמה הראויה לייבום שלא רצת להתייבם -- דינה כדין מורדת על בעלה, וכופין את יבמה לחלוץ לה; ותצא בלא כתובה. הניח אחיו נשים רבות -- כל מי שתבע היבם מהן לייבום ולא רצת, היא המורדת, וחולץ לה, ותצא בלא כתובה. ושאר צרותיה שלא נתבעו, נוטלות כתובתן כשאר האלמנות.

יב) [יא] היו היבמין רבים, ותבע אותה הגדול לייבום, והיא אינה רוצה בו, ורוצה באחיו -- אין שומעין לה, שמצוה בגדול. [יב] אמר הגדול, איני רוצה לא לחלוץ ולא לייבם, הרי אחיי לפנייך, ותבע אותה אחד מן האחין לייבום, והיא אינה רוצה בו, ורצת באח אחר, והוא רוצה בה -- אין זו מורדת: מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו, הרי כולן ראויין, והואיל והיא רוצה באחד מהן, והוא רוצה בה -- הרי זו לא מרדה.

יג) ולא עוד, אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת, ואמרה, הריני ממתנת עד שיבוא וייבם אותי, אבל זה איני רוצה בו -- אין זו מורדת. ואומרין לזה שאינו הגדול התובע אותה, אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובתה, חלוץ; ואם לאו, הרי רצת שתשב עד שיבוא אחיך -- הואיל ואין לך דין קדימה עליו.

יד) [יג] בא זה שתלת בו, ולא רצה בה, חוזרין אצל זה שתבע אותה לייבום, והיא אינה רוצה בו. ואומרין לה, אין כאן מי שרוצה לייבם אלא זה, ומצות ייבום קודמת -- או תתייבם לו, או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת.

טו) [יד] כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם -- הרי זו נוטלת כתובתה, אם יש לה כתובה, כשאר כל האלמנות. וכן אם היה יבמה מוכה שחין, או שיש בו שאר מומי אנשים -- חולץ לה, ונוטלת כתובתה. נולדו בה מומין, כשהיא שומרת יבם -- נסתחפה שדהו: אם לא רצה לייבם, יחלוץ וייתן כתובה.

טז) [טו] יבמה שנדרה הניה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הניה מכל היהודיים -- כופין אותו שיחלוץ לה, ותיטול כתובתה. ואם נדרה לאחר מיתת בעלה -- מבקשין ממנו שיחלוץ לה; ואם לא רצה, הרי זו מורדת. וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה, כדי שלא ייבם אותה -- אין כופין אותו לחלוץ, אלא אם כן מרדה; ותצא בלא כתובה.

יז) [טז] יבמה שתבעה היבם לחליצה, והיא אומרת, איני חולצת ולא נוטלת כתובה, אלא אשב בבית בעלי כשאר כל האלמנות -- אין שומעין לה: שהרי הקנו אותה לזה מן השמיים; ורצה מייבם, רצה חולץ ונותן כתובתה. ולא עוד, אלא אפילו אמרה, אני ניזונת משלי, ואשב עגונה כל ימיי -- אין שומעין לה: שהרי היבם אומר לה, כל זמן שאת זקוקה בי, אין נותנין לי אישה; ואפילו היה נשוי, אפשר שיישא אישה אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו, מפני היבמה.

יח) [יז] יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה, מפני שהייתה אסורה עליו, והרי היא מותרת לייבם, כמו שיתבאר -- אם רצה היבם לייבם, מייבם; ואין לה עליו כתובה, כדרך שלא היה לה על בעלה. ודינה עם יבמה בתוספת, כמו שהיה עם בעלה; אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה, או שמכרה לו כתובתה, או מחלה אותה -- צריך היבם לכתוב לה כתובה, כשאר האלמנות.

יט) [יח] היבמה, קודם שיבוא עליה יבמה, או קודם שיחלוץ לה -- הרי היא אסורה להינשא לזר, שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (דברים כה,ה). ואם נישאת לאחר ובעלה, לוקה הוא והיא, ומוציאה בגט, ואפילו היו לה כמה בנים; ונאסרה עליו, ועל יבמה. ויבמה חולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים.

כ) [יט] נתקדשה לאחר, לא נאסרה על יבמה, אלא נותן לה הזר שקידשה גט, ויבמה מייבם או חולץ. ואם היה יבמה כוהן, שאינו יכול לישא גרושה, תצא מן הזר בגט, כדי שלא יהיה החוטא נשכר; ויחלוץ לה יבמה.

כא) [כ] חזר הזר שגירשה מן האירוסין, ונשאה אחר שחלץ לה יבמה -- אין מוציאין אותה מידו. אבל אם גירשה מן הנישואין, וחזר ונשאה אחר שחלצה -- מוציאין אותה מידו: מפני שהיא דומה לאשת איש שנישאת, ובא בעלה, שהיא אסורה על זה ועל זה, כמו שביארנו. והיבמה שזינת והיא זקוקה, לא נאסרה על יבמה, אלא רצה חולץ, רצה מייבם.

כב) [כא] כל יבמה שהיא ספק מדבריהם, אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם, כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חודשיו ומת בתוך שלושים יום, שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם, כמו שביארנו -- אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה, חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה; ואם נתקדשה לכוהן שהוא אסור בחלוצה, אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו, מספק מדבריהם. גירשה הכוהן, או מת -- הרי זו חולצת, ואחר כך תינשא לאחרים לכתחילה.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    The Weekly Aliyot