The Weekly Aliyot   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Friday, 25 Tevet, 5778
January 12, 2018

24 Tevet, 5778 - January 11, 201826 Tevet, 5778 - January 13, 2018

הלכות שבועות פרק י

א) היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב לו, ואפילו מפסולי עדות של דבריהם, או שהיה אחד מעדיו מלך שאינו רשאי להעיד, או שהיו עד מפי עד, וכפרו ונשבעו -- פטורין משבועת העדות: שאילו הודו והעידו, לא היו מחייבין בעדותן ממון.

ב) משביע אני עליכם שתבואו ותעידו לי, שאמר איש פלוני שייתן לי מאתיים זוז ולא נתן, וכפרו -- הרי אלו פטורין משבועת העדות: שאם העידו בדבר זה, לא יתחייב הנתבע ממון באמירתו. וכן כל כיוצא בזה.

ג) תבען להעיד לו שהוא כוהן או לוי, או שאינו בן גרושה או בן חלוצה, וכפרו ונשבעו -- פטורין משבועת העדות: שאילו הודו והעידו, לא היו מחייבין בעדותן ממון.

ד) תבען שיעידו לו שחבל בו בנו, ושהדליק פלוני גדישו בשבת, ושאנס פלוני או פיתה בתו המאורסה, וכפרו ונשבעו -- פטורין משבועת העדות: שאם העידו עדות זו, יתחייב הנתבע מיתת בית דין; ואינו חייב תשלומין, כמו שביארנו בהלכות נערה. וכן כל כיוצא בזה.

ה) היה עד אחד, והשביעו וכפר -- פטור משבועת העדות, שאין עדות עד אחד מחייבת ממון.

ו) תבע את שני עדיו שיעידו לו שזינתה אשתו, וכפרו ונשבעו -- הרי אלו חייבין בשבועת העדות: שאילו העידו, היו מפסידין לה כתובתה וייפטר זה שתבען; והרי כפרו בעדות ממון.

ז) תבע עדי קינוי או עדי סתירה, וכפרו ונשבעו -- פטורין משבועת העדות: שאילו העידו אין כאן חיוב ממון, אלא להשקותה בלבד; ואף על פי שעדות זו גורמת לה שתפסיד כתובתה אם לא תשתה, דבר שגורם לממון אינו כממון -- שהרי אפשר שתשתה, ולא תשבור כתובתה.

ח) הרי שקינא לאשתו ונסתרה בעדים, וזינתה בעד אחד אחר הקינוי והסתירה, והשביע עד זה שיבוא ויעיד, וכפר -- חייב בשבועת העדות: שאף על פי שהוא עד אחד -- אילו העיד עדות זו, הייתה יוצאה בלא כתובה, כמו שביארנו בהלכות סוטה.

ט) וכן כל עד אחד שמחייב ממון בעדותו, אם כפר ונשבע, או שהשביעו בבית דין וכפר -- חייב משום שבועת העדות. [י] כיצד, כגון שהיה התובע והנתבע חשודין על השבועה שאין משביעין אותם, והשביע לעד אחד שיבוא ויעיד לו, שיש לו ביד זה מנה, וכפר -- הרי זה חייב משום שבועת העדות: שאילו העיד, היה הנתבע הזה משלם ממון בעדותו, כמו שיתבאר בהלכות טוען. וכן כל כיוצא בזה.

י) [יא] האישה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה, וכפר -- חייב בשבועת העדות: שאילו העיד לה, הייתה נישאת ונוטלת כתובתה. [יב] במה דברים אמורים, בשהיה לה לגבות כתובתה מן המיטלטלין. אבל אם אין לה כתובה אלא מן הקרקע, הרי זה פטור משבועת העדות; וכן אם היו שניים: שהמשביע עדי קרקע, פטורין כמו שביארנו.

יא) [יג] השביע עדיו בבית דין, וכפרו שניהם כאחת, כגון שיתחיל השני לכפור, בתוך כדי דיבורו של חברו -- שניהן חייבין בשבועת העדות, וכל אחד ואחד מביא חטאתו על שבועתו.

יב) כפר הראשון, ושהה העד השני יותר מכדי דיבור, ואחר כך כפר -- הראשון חייב בשבועת העדות, והשני פטור משבועת העדות: שאילו הודה זה השני, לא הייתה עדותו מחייבת ממון.

יג) [יד] הודה אחד, וכפר אחד -- הכופר חייב, בין שכפר בתחילה בין שכפר בסוף. כפרו שניהם כאחד, וקדם האחד והודה בתוך כדי דיבור -- הרי זה פטור; והעומד בכפירתו, חייב בשבועת העדות.

יד) [טו] השביע שתי כיתי עדים, ושתיהן ראויות להעיד, וכפרה כת ראשונה, ואחר כך כפרה כת שנייה -- הראשונה פטורה משבועת העדות: מפני שהם סמוכין על עדות שנייה, ואפשר להוציא הממון בעדות הכת האחרת -- ונמצא זה הנתבע אינו חייב לשלם בעדות אלו שכפרו לבדה.

טו) הייתה הכת השנייה קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן, והרי הן גוססות -- אף הראשונה חייבת: שהרי השנייה בעת כפירת הראשונה, לא הייתה ראויה להעיד, ואף על פי שבמהרה יהיו עתה ראויין, כשימותו אלו הגוססות; ואם כפרה השנייה אחר שמתו נשותיהן, חייבין בשבועת העדות.

טז) התובע את העדים להעיד לו, וכפרו, והשביען ארבעה חמישה פעמים, והן עונין אחר כל שבועה ושבועה חוץ לבית דין, וכשבאו לבית דין הודו והעידו -- הרי אלו פטורין משבועת העדות, כמו שביארנו; ואם באו לבית דין, ועמדו בכפירתן -- חייבין על כל אחת ואחת מאותן השבועות שחוץ לבית דין.

יז) במה דברים אמורים, בשענו אמן; אבל אם לא ענו אמן, אלא כפרו על כל שבועה ושבועה -- הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן, הרי אלו פטורין, עד שישביען בבית דין ויכפרו בו שם בבית דין, כמו שביארנו.

יח) השביען בבית דין וכפרו, וחזר והשביען ארבעה וחמישה פעמים, והם כופרים על כל אחת ואחת, בין חוץ לבית דין, בין בפני בית דין, ואפילו ענו אמן, או נשבעו מפי עצמן פעם אחר פעם -- אינן חייבין משום שבועת העדות אלא אחת: מפני שאחר שכפרו בבית דין -- אם חזרו והודו, אין עדותן מועלת כלום.

יט) נמצאת למד, שכל השבועות שנשבעו אחר שכפרו בבית דין -- על כפירת עדות שאינה מחייבת ממון, שהן פטורין עליה משבועת העדות; וחייבין בשבועת ביטוי, כמו שביארנו.


הלכות שבועות פרק יא

א) כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שיישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר "ובשמו, תישבע" (דברים ו,יג), זו מצות עשה -- שהשבועה בשמו הגדול והקדוש, מדרכי העבודה היא, והידור וקידוש גדול הוא, להישבע בשמו.

ב) ואסור להישבע בדבר אחר, עם שמו; וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה, נעקר מן העולם -- שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו, אלא האחד ברוך הוא.

ג) ומותר לאדם להישבע על המצוה לעשותה, כדי לזרז את עצמו -- ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיניי, שנאמר "נשבעתי ואקיימה -- לשמור, משפטי צדקך" (תהילים קיט,קו).

ד) שבועה זו שמשביעין הדיינין למי שנתחייב שבועה -- היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה, בין שהיה חייב בה מדברי סופרים.

ה) שלושה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה, ואלו הן -- מי שטענו חברו מיטלטלין, והודה במקצתן וכפר במקצתן; ומי שכפר בכל המיטלטלין שטענו, ועד אחד מעיד עליו ומכחישו: הרי אלו, שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה.

ו) וכן שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו, או נגנב או מת וכיוצא בזה -- הרי זה נשבע מספק, שאין בעל הפיקדון יודע אם אמת טוען זה השומר או שקר; והוא נשבע מן התורה, שנאמר "שבועת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב,י).

ז) [ו] כל שבועה שמשביעין אותה הדיינין, חוץ משלושה מיני שבועות אלו -- הרי היא מדברי סופרים, וגם היא הנקראת שבועת הדיינין.

ח) וגם שבועות אלו של מדבריהם, שני מיני שבועות הן -- יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה, כגון שבועת שכיר, ופוגם שטרו, וכיוצא בהן; ויש מהן שבועות בטענת ספק, כגון שבועת השותפין, והאריסין, וכיוצא בהן. ובדיני ממונות, יתבאר חיוב כל אחת ואחת מאלו השבועות ודיניהן.

ט) [ז] יש שם שבועה אחרת, והיא תקנת חכמי תלמוד -- והיא הנקראת שבועת היסת; ואף על פי שבית דין משביעין אותה היום, אינה נקראת שבועת הדיינין.

י) [ח] שבועת הדיינין, בין שהייתה של תורה או של דברי סופרים, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק -- כך היא: הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, והוא עומד, ונשבע בשם או בכינוי, בשבועה או באלה, מפיו או מפי הדיינין; ואין משביעין שבועת הדיינין, אלא בלשון הקודש.

יא) [ט] כיצד מפיו -- כגון שיאמר הריני נשבע בה' אלוהי ישראל, או הריני נשבע במי ששמו חנון, או במי ששמו רחום, שאין אני חייב לזה כלום; וכן אם אמר, הרי הוא ארור לה', או ארור למי ששמו חנון, אם יש לזה אצלי כלום.

יב) [י] וכיצד מפי הדיינין -- כגון שיאמרו לו, משביעין אנו אותך בה' אלוהי ישראל, או במי ששמו חנון, שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן; או שאמרו, הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלוהי ישראל, או למי ששמו חנון, אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא עונה אמן: זו היא שבועת הדיינין.

יג) [יא] הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו -- הרי אלו טועים, וחוזר ונשבע וספר תורה בידו. ואם אחז תפילין בידו, והשביעוהו -- אינו חוזר ונשבע: שהרי אחז תורה בידו, וכמו ספר הן. השביעוהו מיושב, אינו חוזר ונשבע.

יד) [יב] תלמיד חכמים -- לכתחילה משביעין אותו והוא יושב ותפילין בידו; ואינו צריך ליטול ספר תורה, אלא תפילין בכפו חפץ הוא. ונשבע בלשון הקודש, כמו שביארנו.

טו) [יג] אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין, אלא נקיטת חפץ -- שאין הנשבע שבועת היסת אוחז ספר תורה: אלא משביעין אותו בשם או בכינוי, בשבועה או באלה, מפיו או מפי בית דין, כמו שבועת הדיינין. וכבר נהגו הכול להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם, בעת שמשביעין שבועת היסת -- כדי לאיים עליו.

טז) [יד] הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר, הרי זו כמצותה; וכן הורו הגאונים. אבל רבותיי הורו, שאין משביעין אלא בלשון הקודש; ואין ראוי לסמוך על הוריה זו. ואף על פי שנהגו כל בתי דינין להשביע בלשון הקודש -- צריך להודיע את הנשבע, עד שיהיה מכיר לשון השבועה: ששבועת הדיינין, היא שבועת הפיקדון בעצמה. ואף שבועת היסת, נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקודש.

יז) [טו] כל מי שיתחייב שבועת הדיינין שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה, בין שהייתה מן התורה בין שהייתה מדברי סופרים -- מאיימין עליו כמו שיתבאר; וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק, בין מן התורה בין מדברי סופרים -- אינו צריך איום.

יח) [טז] וכיצד מאיימין על הנשבע, אומרין לו: הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י). וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה, וכאן נאמר "לא ינקה" (שם). כל עבירות שבתורה, נפרעין ממנו; וכאן ממנו, וממשפחתו שמחפין עליו. ולא עוד, אלא גורם להיפרע מכל שונאיהם של ישראל -- שכל ישראל ערבין זה בזה, שנאמר "אלה וכחש, ורצוח..." (הושע ד,ב), וכתוב אחריו "על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה" (הושע ד,ג).

יט) כל עבירות שבתורה, תולין לו שניים ושלושה דורות, אם יש לו זכות. וכאן נפרעין מיד, שנאמר "הוצאתיה, נאום ה' צבאות, ובאה אל בית הגנב, ואל בית הנשבע בשמי לשקר" (זכריה ה,ד) -- "הוצאתיה", מיד; "ובאה אל בית הגנב", זה הגונב דעת הברייות ואין לו ממון על חברו, וטוענו בחינם ומשביעו; "ואל בית הנשבע בשמי לשקר", כמשמעו. "וכילתו, ואת עציו ואת אבניו" (שם), דברים שאין אש ומים מכלין אותן, שבועת שקר מכלה אותן. [יז] ועניין האיום הזה כלו -- בלשון שהן מכירין אומרין להן, כדי שיבינו בדברים ויחזור החוטא למוטב.

כ) אמר, איני נשבע -- פוטרין אותו, ונותן מה שטענו חברו; וכן אם אמר הטוען, איני משביעו ופטרו -- הולכין להן. [יח] אמר הריני נשבע, וחברו תובע -- העומדים שם אומרים זה לזה "סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז,כו); ואומרין לו, לא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו, ועל דעת בית דין.

כא) [יט] אף על פי שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק, כמו שביארנו, ולא בשבועת היסת -- צריכין הדיינין לפצור בבעלי דינין: אוליי יחזרו בהם, עד שלא תהיה שם שבועה כלל.

כב) [כ] דבר ברור וגלוי, שכל הנשבע שבועת הדיינין או שבועת היסת בשקר -- שהוא חייב משום שבועת הפיקדון, שכבר נתבארו משפטיה; ואינו לוקה, ואף על פי שהוא מזיד. ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו בתוספת חומש -- שהוא רביע הקרן, עד שיהיה הוא וחומשו חמישה; ומביא קרבן אשם, אם יש שם בית, כמו שביארנו.


הלכות שבועות פרק יב

א) אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או על שקר, וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפיקדון מביא קרבן -- אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר "כי לא ינקה ה'" (שמות כ,ו; דברים ה,י): אין לזה ניקיון מדין שמיים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר "וחיללת את שם ה' אלוהיך, אני ה'" (ויקרא יט,יב). לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה, יותר מכל העבירות.

ב) עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה; אף על פי שאין בו לא כרת, ולא מיתת בית דין -- יש בו חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות.

ג) מי שנשבע בשמיים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן -- אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם, אין זו שבועה; וכן הנשבע בנביא מן הנביאים, או בכתב מכתבי הקודש -- אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שציווה בכתב זה, אין זו שבועה. ואף על פי שאין אלו שבועות, מאיימין עליהן ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך; ומראין בעיניהן שזו שבועה, ופותחין להן פתח ומתירין להן.

ד) במה דברים אמורים, בשאר כתבי הקודש. אבל הנשבע בתורה -- אם נשבע במה שכתוב בה, דעתו על ההזכרות; ואם נשבע בה סתם, דעתו על הגוויל, ואין כאן שבועה. נטלה בידו ונשבע בה -- הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה, ואסור. [ה] והנשבע בתורה סתם -- אם תלמיד חכמים הוא, אינו צריך שאילה לחכם; ואם עם הארץ הוא, צריך שאילה לחכם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות.

ה) [ו] עבד שנשבע -- אין רבו צריך לכפותו, והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע: לפי שאין גופו קנוי לו, כדי שתחול עליו שבועתו; ונאמר בשבועות "לאסור איסר על נפשו" (במדבר ל,ג), מי שנפשו ברשותו -- יצא עבד, שהוא ברשות אחרים, ונמצא זה, כמו שנשבע על נכסי אחר.

ו) [ז] קטנים שנשבעו, והן יודעין טעם השבועה -- אף על פי שאינן חייבין, כופין אותן לעמוד בדבריהן כדי לחנכן ולאיים עליהן כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות; ואם היה הדבר שנשבעו עליו, דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזק, כגון שנשבע שיצום, או שלא יאכל בשר זמן מרובה -- מכה אותו אביו או רבו, וגוערין בו, ומראין לו שהותרה שבועתו, כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות.

ז) [ח] צריך להיזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה -- כדי שלא יהיו רגילין להישבע תמיד כגויים; וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם, ועל מלמדי תינוקות.

ח) [ט] השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא, או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא, כמו שביארנו בהלכות ברכות -- הרי זה חייב לנדותו; ואם לא נידהו, הוא בעצמו יהא בנידוי. וצריך להתיר אותו מיד, כדי שלא יהיה מכשול לאחרים -- שהרי אינו יודע שנידהו. ואם תאמר יודיעו, נמצאו כל העולם בנידוי -- שהרי לימדו לשונם מעווה ושבועה תמיד.

ט) [י] במה דברים אמורים, בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד; אבל אם היה שוגג, ולא ידע שזה אסור -- אינו חייב לנדותו. ואני אומר שאסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג; אלא מזהירו ומתרה בו, שלא יחזור.

י) [יא] ולא שבועה לשוא בלבד, היא האסורה; אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה, אסור -- ואף על פי שלא נשבע: הרי הכתוב מצווה ואומר "ליראה את השם הנכבד והנורא" (דברים כח,נח); ובכלל יראתו, שלא יזכירו לבטלה.

יא) לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה -- ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא ייזכר לבטלה. כיצד, אמר ה', אומר ברוך הוא לעולם ועד, או גדול הוא ומהולל מאוד, וכיוצא בזה -- כדי שלא יהא לבטלה.

יב) אף על פי שמותר להישאל על השבועה, כמו שביארנו -- אין בזה דופי, ומי שליבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות. אף על פי כן, ראוי להיזהר בדבר זה; ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה, או מפני צורך גדול. וטובה גדולה היא לאדם שלא יישבע כלל; ואם עבר ונשבע, שיצטער ויעמוד בשבועתו, שנאמר "נשבע להרע, ולא ימיר" (תהילים טו,ד), וכתוב אחריו "עושה אלה, לא יימוט לעולם" (תהילים טו,ה).


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    The Weekly Aliyot