The Weekly Aliyot

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות עירובין פרק ב

א) אנשי חצר שעירבו כולן, חוץ מאחד מהן שלא עירב עימהן, בין מזיד, בין שוכח -- הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהם לחצר או מן החצר לבתיהם. ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד, הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהם לחצר ומחצר לבתיהם; אבל לביתו, אסור. ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו, הרי כולן מותרין: הן מותרין, מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו; וגם הוא מותר, מפני שלא נשאר לו רשות, והרי הוא כאורח אצלם, והאורח אינו אוסר.

ב) המבטל רשותו סתם -- רשות חצרו, ביטל; רשות ביתו, לא ביטל. והמבטל רשותו לבני חצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר רשותי מבוטלת לך, ולך ולך; והיורש מבטל רשות, אף על פי שמת מורישו בשבת, שהיורש תחת מורישו הוא קם לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחילה.

ג) ביטלו אלו המערבין רשותם לזה שלא עירב -- הוא מותר, שהרי נשאר לבדו; והם אסורין, שלא נשאר להן רשות, ואין אומרין יהיו כאורחים אצלו, שאין רבים אורחין אצל אחד.

ד) היו אלו שלא עירבו שניים או יתר -- אם ביטלו רשותם למערבין, המערבין מותרין, ואלו שלא עירבו אסורין; ואין המערבין יכולין לבטל רשותם לשניים שלא עירבו, שכל אחד מהן אוסר על חברו. ואפילו חזר האחד שלא עירב, וביטל רשותו לשני שלא עירב -- הרי זה אוסר: שבשעה שביטלו לו המערבין, אסור היה. אחד שעירב, אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב; אבל האחד שלא עירב, מבטל רשותו לאחד שעירב.

ה) כשם שבעל בית זה מבטל לבעל בית זה רשותו בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר; ומבטלין, וחוזרין ומבטלין. כיצד, שניים ששרויין בחצר ולא עירבו -- אחד מהן מבטל רשותו לשני, ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חברו, עד שיעשה צרכיו; וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון, ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו; וכן כמה פעמים. יש ביטול רשות בחורבה, כדרך שהיא בחצר.

ו) מי שביטל רשותו, וחזר וטילטל ברשותו שביטל -- אם במזיד הוציא, הרי זה אוסר עליהן, שהרי לא עמד בביטולו; ואם בשוגג הוציא, אינו אוסר, שהרי הוא עומד בביטולו. במה דברים אמורים, שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן; אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו -- אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד, אינו אוסר עליהן.

ז) שני בתים בשני צידי רשות הרבים, והקיפום גויים מחיצה בשבת -- אין מבטלין זה לזה, הואיל ואי אפשר להם לערב מאמש. אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחד מן השוק -- אם מת מבעוד יום, הרי היורש שאינו מבני החצר אוסר עליהן; ואם מת משחשיכה, אינו אוסר עליהן. אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני החצר -- אם מבעוד יום מת, אינו אוסר, שהרי כולן מעורבין; ואם מת משחשיכה, אוסר עליהן, עד שיבטל להן רשות מורישו.

ח) ישראל וגר ששרויין במערה אחת, ומת הגר מבעוד יום -- אף על פי שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שחשיכה, הרי זה המחזיק אוסר עד שיבטל, שהרי הוא כיורש; ואם מת הגר משחשיכה -- אף על פי שהחזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו, אלא בהיתרו הראשון הוא עומד.

ט) ישראל הדר עם הנוכרי או עם גר תושב בחצר, אינו אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה, אלא כבהמה הוא חשוב. ואם היו שני ישראליים או יתר, וגוי שוכן עימהם -- הרי זה אוסר עליהן; ודבר זה, גזירה -- שלא ישכנו גוי עימהם, שלא ילמדו ממעשיו. ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד, מפני שאינו דבר מצוי -- שהרי יפחד שמא יתייחד עימו ויהרגנו, וכבר אסרו להתייחד עם הגוי.

י) שני ישראליים וגוי השוכנים בחצר אחת, ועירבו הישראליים לעצמם -- לא הועיל כלום; וכן אם ביטלו לגוי, או ביטל להן, או ביטלו הישראליים זה לזה ונעשו כיחיד עם הגוי -- לא הועילו כלום: שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי; ואין להן תקנה -- אלא שישכרו ממנו רשותו, וייעשה הגוי כאילו הוא אורח עימהן. וכן אם היו גויים רבים -- משכירין רשותם לישראליים, והישראליים מערבין ומותרין. וישראל אחד ששכר מן הגוי -- מערב עם שאר הישראליים, ויותרו כולם; ואין כל אחד ואחד, צריך לשכור מן הגוי.

יא) שתי חצרות זו לפנים מזו, וישראל אחד וגוי דרים בפנימית וישראל אחר בחיצונה, או שהיה ישראל וגוי בחיצונה וישראל אחד בפנימית -- הרי זה אוסר על החיצונה, עד שישכור ממנו, שהרי רגלי שני ישראליים וגוי מצויים שם; והפנימי, מותר בפנימית.

יב) שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא, שאינה שכירות ודאית, אלא היכר בלבד; לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משווה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו. וכן שכירו ושמשו, משכירין שלא מדעתו; ואפילו היה שכירו או שמשו ישראלי, הרי זה משכיר שלא מדעתו. שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו, והשאילו -- הרי נשתתף עימו ברשותו, ומשכיר שלא מדעתו. היה לגוי שני שכירים או שמשים או נשים רבות -- אם השכיר אחד מהן, דייו.

יג) שני ישראליים וגוי הדרים בחצר אחת, ושכרו מן הגוי בשבת -- חוזר האחד ומבטל רשותו לשני, ומותר; וכן אם מת הגוי בשבת -- מבטל הישראלי לישראל האחר, ויהיה מותר לטלטל.

יד) גוי שהשכיר מגוי -- אם אין הראשון יכול להוציא הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, שוכרין מזה הגוי השני, שהרי נכנס תחת הבעלים; ואם יש רשות לראשון להוציא הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה, אם לא היה השני עומד ושכרו הישראליים מן הראשון, הרי אלו מותרין.

טו) חצר שישראליים וגוי שרויין בה, והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה, ועשו עירוב דרך חלונות -- אף על פי שהם מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות, הרי הם אסורין להוציא מבית לבית דרך פתחים, מפני הגוי, עד שישכיר: שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד, במקום הגוי.

טז) ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיה, או שהוא עובד עבודה זרה -- הרי הוא כגוי לכל דבריו; ואין מערבין עימו, ואינו מבטל -- אלא שוכרין ממנו כגוי. אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה, ואין מחללין שבת, כגון צדוקיין ובייתוסיין וכל הכופרים בתורה שבעל פה -- כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב -- אין מערבין עימו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו, לפי שאינו כגוי; אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר, וזו היא תקנתו. וכן אם היה ישראל אחד כשר, וזה הצדוקי בחצר -- הרי זה אוסר עליו, עד שיבטל לו.