The Weekly Aliyot   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Tuesday, 17 Elul, 5779
September 17, 2019

16 Elul, 5779 - September 16, 201918 Elul, 5779 - September 18, 2019

הלכות שבת פרק יח

א) המוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד -- אינו חייב, עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום; ואלו הן, שיעורי ההוצאה. המוציא אוכלי אדם -- כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה: והוא שיהיה כגרוגרת מן האוכל עצמו, חוץ מן הקליפין והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן.

ב) יין, כדי רובע רביעית; ואם היה קרוש, בכזית. חלב בהמה טהורה, כדי גמיאה; וחלב טמאה, כדי לכחול עין אחת. חלב אישה ולובן ביצה, כדי ליתן במשיפה. שמן -- כדי לסוך אבר קטן, שהוא אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו. טל, כדי לשוף את הקילורית; וקילור, כדי לשוף במים. ומים, כדי לרחוץ פני מדוכה. דבש, כדי ליתן על ראש הכתית. דם, ושאר כל המשקין, וכל השופכין -- כדי רביעית.

ג) תבן תבואה, כמלוא פי פרה. תבן קטנייות, כמלוא פי גמל; ואם הוציא תבן קטנייות להאכילו לפרה, כמלוא פי פרה -- שהאכילה על ידי הדוחק, שמה אכילה. עמיר, כמלוא פי טלה. עשבים, כמלוא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, אם היו לחים -- כגרוגרת, מפני שהם אוכלי אדם; ויבשים, כמלוא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה לחמור שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן. כיצד, הוציא תבן תבואה וקטנית, אם יש בשניהן כמלוא פי פרה, פטור; כמלוא פי גמל, חייב. וכן כל כיוצא בזה, לעניין השבת.

ד) המוציא עצים, כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים, טרופה בשמן, ונתונה באילפס. המוציא קנה, כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו; ואם היה עבה או מרוסס, שיעורו כעצים.

ה) המוציא תבלין, כדי לתבל ביצה; ומצטרפין זה עם זה. פלפל, כל שהוא. עיטרן, כל שהוא. ריח טוב, כל שהוא. ריח רע, כל שהוא. מיני בשמים, כל שהן. ארגמן טוב, כל שהוא. בתולת הורד, אחת. מיני מתכות הקשים כגון נחושת וברזל, כל שהן. מעפר המזבח, ומאבני המזבח, וממקק ספרים, וממקק מטפחותיהן -- כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגניזה. גחלת, כל שהוא; והמוציא שלהבת, פטור.

ו) המוציא זירעוני גינה שאינן נאכלין לאדם, שיעורן פחות מכגרוגרת -- מזרע קישואין, שניים; ומזרע הדילועין, שניים; מזרע פול המצרי, שניים. המוציא סובין, כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. המוציא מורסן -- אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; לצביעה, כדי לצבוע בגד קטן. לולבי זרדין והחרובין -- עד שלא ימתיקו, כגרוגרת; ומשימתיקו, כמלוא פי גדי. אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין -- בין שימתיקו בין שלא ימתיקו, כגרוגרת.

ז) המוציא גרעינין -- אם לאכילה, חמש; ואם להסקה, הרי הן כעצים; ואם לחשבון, שתיים; ואם לזריעה, שתיים. המוציא איזוב לאוכלים, כגרוגרת; לבהמה, כמלוא פי גדי; לעצים, כשיעור העצים; להזיה, כשיעור הזיה.

ח) המוציא קליפי אגוזין, וקליפי רימונים, איסטיס, ופואה, ושאר הצובעין -- כדי לצבוע בהן בגד קטן, כסבכה שמניחין הבנות על ראשיהן. וכן המוציא מי רגליים בן ארבעים יום, או נתר אלכסנדרייה, או בורית, קימוניא, ואשלג, ושאר כל המנקין -- כדי לכבס בהן בגד קטן, כסבכה. הוציא סמנין שרויין, כדי לצבוע בהן דוגמה לאורג.

ט) המוציא דיו על הקולמוס, שיעורו כדי לכתוב ממנו שתי אותות; אבל אם הוציא הדיו בפני עצמו, או בקסת -- צריך שיהיה בו יתר על זה, כדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותות. היה בקסת כדי אות אחת, ובקולמוס כדי אות אחת, או בדיו לבדו כדי אות אחת, ובקולמוס כדי אות אחת -- הרי זה ספק. הוציא שתי אותות וכתבן כשהוא מהלך, חייב -- כתיבתן, זו היא הנחתן. הוציא אות אחת וכתבה, וחזר והוציא אות שנייה וכתבה -- פטור, שכבר חסרה האות הראשונה.

י) המוציא כוחל בין לרפואה בין לתכשיט, כדי לכחול עין אחת; ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עיניים, והוציאו להתקשט -- עד שיוציא כדי לכחול שתי עיניים. זפת וגופרית, כדי לעשות נקב. שעווה, כדי ליתן על פי נקב קטן. דבק, כדי ליתן בראש השבשבת. רבב, כדי למשוח תחת רקיק כסלע.

יא) המוציא אדמה, כדי לעשות חותם האיגרת. טיט, כדי לעשות פי כור. זבל או חול דק, כדי לזבל כרישה. חול גס, כדי לערב עם מלוא כף של סיידין סיד. חרסית, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. שיער, כדי לגבל טיט לעשות פי כור של צורפי זהב. סיד, כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. עפר ואפר, כדי לכסות דם ציפור קטנה. צרור אבן, כדי לזרוק בבהמה ותרגיש -- והוא, משקל עשרה זוזים. חרס, כדי לקבל בו רביעית.

יב) המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה. גמי, כדי לעשות תלוי לנפה ולכברה. הוצין, כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית. סיב, כדי ליתן על פי משפך קטן של יין. מוכין, כדי לעשות בו כדור כאגוז. עצם, כדי לעשות תרווד. זכוכית -- כדי לגרוד בה ראש הכדכד, או עד שיפצע שתי נימין כאחת.

יג) המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה, חייב. הוציא אחת מן הקשה שבחזיר, חייב. נצרי דקל, והן חוטי העץ -- שתיים; חורי דקל, והן קליפי החרייות -- אחת. מצמר גפן, ומצמר כלך, וצמר גמלים וארנבים וחיה שבים, ושאר כל הנטווין -- כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים. המוציא מן הבגד, או מן השק, או מן העור -- כשיעורן לטומאה, כך שיעורן להוצאה: הבגד, שלושה על שלושה; השק, ארבעה על ארבעה; העור, חמישה על חמישה.

יד) המוציא עור שלא נתעבד כלל, אלא עדיין הוא רך -- שיעורו, כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל. היה מלוח, ועדיין לא נעשה בקמח ולא בעפצה -- שיעורו, כדי לעשות קמיע. היה עשוי בקמח, ועדיין לא נתעבד בעפצה -- שיעורו, כדי לכתוב עליו את הגט. נגמר עיבודו -- שיעורו, חמישה על חמישה.

טו) המוציא קלף מעובד, כדי לכתוב עליו פרשת שמע עד ובשעריך. דוכסוסטוס, כדי לכתוב עליו מזוזה. נייר -- כדי לכתוב עליו שתי אותות של קשר מוכסין, שהן גדולות מאותות שלנו. המוציא קשר מוכסין -- חייב, אף על פי שכבר הראהו למוכס ונפטר בו: שהרי ראיה היא לעולם. המוציא שטר פרוע, ונייר מחוק -- כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון; ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותות של קשר מוכסין, חייב.

טז) המוציא בהמה חיה ועוף -- אף על פי שהן חיים, חייב. אבל אדם חי, אינו משאוי; ואם היה כפות או חולה, המוציא אותו חייב. והאישה מדדה את בנה, בזמן שנוטל אחת ומניח אחת.

יז) המוציא תינוק חי, וכיס תלוי בצווארו -- חייב משום הכיס, שאין הכיס טפילה לתינוק; אבל אם הוציא את הגדול, אף על פי שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו -- פטור, שהכול טפילה לו. היו כליו מקופלין על כתפו -- הנושא אותו, חייב.

יח) המוציא חגב חי, כל שהוא; ומת, כגרוגרת. ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה, כל שהוא, מפני שמצניעין אותה לרפואה; וכן כל כיוצא בה. המת, והנבילה, והשרץ -- כשיעור טומאתו, כך שיעור הוצאתו: מת ונבילה, בכזית; ושרץ, בכעדשה.

יט) היה שם כזית מצומצם, והוציא ממנו כחצי זית -- חייב, שהרי הועיל במעשיו: שנתמעט השיעור מלטמא. אבל אם הוציא כחצי זית מכזית ומחצה, פטור. וכן כל כיוצא בזה, בשאר הטמאות.

כ) במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על הוצאת כשיעור, בשהוציא סתם; אבל המוציא לזרע, או לרפואה, או להראות ממנו דוגמה, ולכל כיוצא בזה -- חייב בכל שהוא.

כא) המצניע דבר לזריעה, או לרפואה, או לדוגמה, ושכח למה הצניעו, והוציאו סתם -- חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת מחשבה ראשונה הוציא; ושאר האדם, אין חייבין עליו אלא בשיעורו. זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר -- אף על פי שמקומו ניכר, כבר בטלה מחשבתו הראשונה; לפיכך אם חזר והכניסו, אינו חייב עד שיכניס כשיעור.

כב) דבר שאין דרך בני אדם להצניעו, ואינו ראוי להצניע, כגון דם הנידה -- אם הצניעו אחד והוציאו, חייב; ושאר האדם, פטורין עליו, שאין חייבין אלא על הוצאת דבר הכשר להצניע, ומצניעין כמוהו.

כג) המוציא חצי שיעור, פטור; וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור, פטור. הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא החצי האחר -- חייב; ואם קדם והגביה החצי הראשון, קודם הנחת החצי השני -- נעשה כמי שנשרף, ופטור. הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא חצי אחר והעבירו על הראשון בתוך שלושה -- חייב, שהמעביר כמי שהניח על גבי משהו; אבל אם זרקו -- אינו חייב, עד שינוח שם על גבי משהו.

כד) הוציא חצי שיעור, וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד -- לרשות אחת, חייב. לשתי רשייות, אם יש ביניהן רשות שחייבין עליה -- פטור; הייתה ביניהן כרמלית -- הרי הן כרשות אחת, וחייב חטאת.

כה) המוציא פחות מכשיעור, וקודם שיניחו נתפח וחזר כשיעור, וכן המוציא כשיעור, וקודם שיניח צמק וחזר פחות מכשיעור -- פטור.

כו) המוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה קודם הנחה, וחשב עליה לזריעה או לרפואה, שאינו צריך שיעור -- הרי זה חייב, כמחשבתו של עת הנחה. הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה, וקודם הנחה חזר וחשב עליה לאכילה -- פטור; ואם תפחה קודם הנחה ונעשת כגרוגרת קודם שיימלך עליה לאכילה, חייב, שאפילו לא חשב, היה מתחייב על מחשבת ההוצאה.

כז) הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה -- הרי זה ספק אם נדחה, אם לא נדחה. זרק כזית אוכלין לבית טמא, והשלים כזית זה לאוכלין שהיו שם ונעשה הכול כביצה -- הרי זה ספק אם נתחייב על כזית, מפני שהשלים השיעור לעניין טומאה, או לא נתחייב.

כח) המוציא פחות מכשיעור, אף על פי שהוציאו בכלי, פטור -- שהכלי טפילה לו, ואין כוונתו להוצאת הכלי, אלא להוצאת מה שבתוכו, והרי אין בו כשיעור; לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במיטה -- פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו. וכן כל כיוצא בזה. המוציא קופת הרוכלים, אף על פי שיש בה מינין הרבה, ואפילו הוציאן בתוך כפו -- אינו חייב אלא אחת: שם הוצאה אחד הוא.


הלכות שבת פרק יט

א) כל כלי המלחמה, אין יוצאין בהן בשבת. ואם יצא, אם היו כלים שהן דרך מלבוש, כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגליים -- הרי זה פטור; ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש, כגון רומח וסיף וקשת ואלה ותריס -- הרי זה חייב.

ב) אין יוצאין בסנדל מסומר, שסימרו לחזקו; ואפילו ביום טוב, גזרו שלא ייצא בו. ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב, כמו שהמלכים עושין, מפני שהוא תכשיט, וכל שהוא תכשיט מותר: והוא, שלא יהא רפוי -- שמא ייפול ברשות הרבים, ויבוא להביאו.

ג) טבעת שיש עליה חותם -- מתכשיטי האיש היא, ואינה מתכשיטי האישה; ושאין עליה חותם -- מתכשיטי אישה, ואינה מתכשיטי האיש. לפיכך אישה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם -- חייבין. ומפני מה הם חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו, וכן האישה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה: מפני שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האישה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, ומניח אותה באצבעו עד חנות האומן; ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן להוציאן, ולפיכל חייבין.

ד) לא תצא אישה בטבעת שאין עליה חותם, אף על פי שהיא מתכשיטיה -- גזירה, שמא תוציאה ברשות הרבים להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד; ואם יצאת בה, פטורה. אבל האיש, מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט, ואין דרכן להראות; ונהגו כל העם, שלא ייצאו בטבעת כלל.

ה) אישה שיצאת במחט נקובה, חייבת; והאיש, פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה, חייב; והאישה, פטורה -- מפני שהיא מתכשיטיה, ואינה אסורה, אלא גזירה, שמא תראה לחברותיה. זה הכלל, כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו, ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר -- חייב; וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, והיה רפוי ואפשר שייפול במהרה ויבוא להביאו ברשות הרבים, וכן אישה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן -- הרי אלו פטורין; וכל דבר שהוא תכשיט, ואינו נופל ואין דרכה להראותו -- הרי זה מותר לצאת בו. לפיכך אצעדה שמניחין בזרוע או בשוק, יוצאין בה בשבת -- והוא שתהיה דבוקה לבשר, ולא תישמט. וכן כל כיוצא בזה.

ו) לא תצא אישה בחוטי צמר, או בחוטי פשתן, או ברצועות הקשורות לה על ראשה -- שמא תחלוץ אותם בשעת טבילה, ותעבירם ברשות הרבים. ולא בציץ שמנחת בין עיניה; ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, בזמן שאינן תפורין זה בזה; ולא בעטרת של זהב שמנחת בראשה; ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן, כדי שלא יפסעו פסיעה גסה: כל אלו, אסורין לצאת בהן -- שמא ייפולו, ותביאן בידה.

ז) לא תצא אישה בקטלה שבצווארה, ולא בנזמי האף; ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה; ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב, והוא הנקרא כוכלת; ולא בפיאה של שיער שמנחת על ראשה, כדי שתיראה בעלת שיער הרבה; ולא בכבול של צמר, שמקפת אותו סביב לפניה; ולא בשן שמנחת בפיה, במקום שן שנפל; ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה -- אבל שן של כסף מותר, שאינו ניכר. כל אלו, אסורין לצאת בהם -- שמא תחלוץ, ותראה לחברותיה.

ח) כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לו לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופיאה של שיער, שמותר לצאת בהן לחצר -- כדי שלא תתגנה על בעלה. והיוצאת בצלוחית של פלייטון שאין בה בושם כלל, חייבת.

ט) יוצאה אישה בחוטי שיער הקשורין לה על ראשה -- מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין, אינה חולצתן אם אירע לה טבילה, עד שנגזור, שמא תביאם ברשות הרבים: בין שהיו החוטין שלה, בין של חברתה, בין של בהמה. ולא תצא הזקנה בשל ילדה, ששבח הם לה, ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה; אבל ילדה, יוצאת בחוטי זקנה. וכל שהוא אריג, יוצאת בו על ראשה.

י) יוצאה אישה בחוטין שבצווארה, מפני שאינה חונקת עצמה בהן, ואינן חוצצין; ואם היו צבועין, אסורין -- שמא תראה אותם לחברותיה. ויוצאה אישה בכליל של זהב בראשה, שאין יוצאה בו אלא אישה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות; ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב, בזמן שהם קשורין בשבכה שעל ראשה, כדי שלא ייפולו. וכן כל כיוצא בהם.

יא) יוצאה אישה במוך שבאוזנה -- והוא, שיהיה קשור באוזנה; ובמוך שבסנדלה -- והוא, שיהיה קשור בסנדלה; ובמוך שהתקינה לנידתה, ואף על פי שאינו קשור, ואפילו עשתה לו בית יד -- שאם נפל, אינה מביאה אותו מפני מאיסותו.

יב) ויוצאה בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתיתן לתוך פיה מפני ריח הפה; ולא תיתן לכתחילה, בשבת. ויוצאות הנשים בקיסמין שבאוזניהן, וברעלות שבצווארן או שבכסותן, וברדיד הפרוף. ופורפת כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז, ויוצאה; ולא תערים ותפרוף על האגוז, כדי להוציאו לבנה הקטן. וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה, מפני שאסור לטלטלו; ואם פרפה, יוצאה בו.

יג) יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו, לרשות הרבים, ואם נפל, לא יחזיר; ובמוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה, שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו, ואינן מועילין למכה. ויוצא בקליפת השום, ובקליפת הבצל שעל המכה; ובאגד שעל גבי המכה, וקושרו ומתירו בשבת; ובאספלנית, ומלוגמה, ורטייה שעל גבי המכה; ובסלע שעל גבי הצינית, ובביצת החרגול, ובשן השועל, ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה -- והוא שיאמרו הרופאים, שהוא מועיל.

יד) יוצאה האישה באבן תקומה, ובמשקל אבן תקומה שנתכוון ושקלו לרפואה; ולא אישה עוברה בלבד, אלא אפילו שאר הנשים -- שמא תתעבר, ותפיל. ויוצאין בקמיע מומחה. ואי זה הוא קמיע מומחה, זה שריפא שלושה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני אדם, בקמיעין אחרים. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה -- פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש. וכן היוצא בתפילין, פטור.

טו) מי שיש ברגלו מכה, יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה; ואם אין ברגלו מכה, לא ייצא ביחיד. ולא ייצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא תצא אישה במנעל רפוי, ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום. ואין הקיטע יוצא בקב שלו. אנקטמין של עץ -- אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מן דרכי המלבוש; ואם יצאו, פטורין.

טז) יוצאין בפיקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין. אימתיי, בזמן שצבען וכרכן, או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום; אבל אם לא עשה בהן מעשה, ולא יצא בהן קודם השבת -- אסור לצאת בהן.

יז) יוצאין בשק עבה, ובסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה -- מפני הגשמים; אבל לא בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת -- מפני הגשמים. הכר והכסת, אם היו רכין ורקין כמו הבגדים -- מותר להוציאם מונחין על ראשו בשבת, דרך מלבוש; ואם היו קשין -- הרי הם כמשאוי, ואסורין.

יח) יוצאין בזוגין הארוגין בבגדים. ויוצא העבד בחותם של טיט שבצווארו; אבל לא בחותם של מתכת, שמא ייפול ויביאנו. המתעטף בטליתו, וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו, אם נתכוון לקבץ כנפיו, כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו -- אסור; ואם קיבצן להתנאות בהן, כמנהג אנשי המקום במלבושן -- מותר.

יט) היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב. אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימה קשורה לו באצבעו; וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו, אסור לצאת בו. הייתה סבנית קצרה שאינה רחבה, קושר שני ראשיה למטה מכתפיים; ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה.

כ) מותר להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מלל, אף על פי שהן חוטין ארוכין, ואף על פי שאינן נואי הטלית -- מפני שהן בטילין לגבי הטלית, ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו. לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב -- מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו, ודעתו עליהן, עד שישלים חסרונן, וייעשו ציצית; אבל טלית המצוייצת כהלכתה, מותר לצאת בה, בין ביום, בין בלילה -- שאין הציצית הגמורה משאוי, אלא הרי היא מנואי הבגד ומטכסיסיו כמו האמרה וכיוצא בה. ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משאוי, היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת -- שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת.

כא) לא ייצא החייט בשבת, במחט התחובה לו בבגדו; ולא נגר, בקיסם שבאוזנו; ולא גרדי, באירא שבאוזנו; ולא סורק, במשיחה שבצווארו; ולא שולחני, בדינר שבאוזנו; ולא צבע, בדוגמה שבאוזנו. ואם יצא -- פטור, אף על פי שיצא דרך אומנותו: מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.

כב) הזב שיצא בכיס שלו -- חייב, מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת: ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה, אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו -- שהמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה.

כג) המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, כיצד הוא עושה -- לובשן כדרכן, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו, ונכנס וחולצן בבית; וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצו, עד שיכניס את כולן. ואם היו הרבה, ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש -- הרי זה מחשיך עליהן, ומכניסן במוצאי שבת. ואם היה בימי הגזירה, שמתיירא לישב ולשומרן עד הערב מפני הגויים -- מכסן במקומן, ומניחן והולך.

כד) היה מתיירא להחשיך עליהן מפני הליסטים, נוטל את כולן כאחת ומוליכן פחות פחות מארבע אמות, או נותנן לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו, עד שמגיע לחצר החיצונה. במה דברים אמורים, בשהיו בהן רצועותיהן, והן מקושרין קשר תפילין -- שודאי תפילין הן; אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות, אינו נזקק להן.

כה) המוצא ספר תורה, יושב ומשמרו ומחשיך עליו; ובסכנה, מניחו והולך לו. ואם היו גשמים יורדין, מתעטף בעור, וחוזר ומכסה אותו, ונכנס בו.

כו) לא ייצא החייט במחטו בידו, ולא הלבלר בקולמוסו, ערב שבת, סמוך לחשיכה -- שמא ישכח, ויוציא. וחייב אדם למשמש בבגדו, ערב שבת עם חשיכה -- שמא יהיה שם דבר שכוח, וייצא בו בשבת. ומותר לצאת בתפילין, ערב שבת עם חשיכה -- הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת, אינו שוכחן. שכח ויצא בהן לרשות הרבים, ונזכר שיש לו תפילין בראשו -- מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו, או לבית המדרש.


הלכות שבת פרק כ

א) אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך" (שמות כג,יב) -- אחד שור ואחד חמור, ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה, אף על פי שהוא מצווה על שביתתה, אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה; לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת, והיה עליה משאוי -- פטור.

ב) והלא לאו מפורש בתורה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך" (שמות כ,ט) -- שלא יחרוש בה, וכיוצא בחרישה; ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו.

ג) אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי -- שלא יעשה בה מלאכה בשבת, והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו; ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי -- גזירה, שמא ישאיל או ישכיר. ואם מכר -- קונסין אותו עד עשרה בדמיה, ומחזירה; ואפילו שבורה, אין מוכרין. ומותר לו למכור על ידי סרסור, שהסרסור אינו משכיר ואינו משאיל.

ד) ומותר למכור להן סוס -- שאין הסוס אלא לרכיבת אדם, לא למשאוי, והחי, נושא את עצמו. וכדרך שאסרו למכור לגוי, כך אסרו למכור לישראל החשוד למכור לגוי. ומותר למכור להם פרה לשחיטה, ושוחט אותה בפניו; ולא ימכור סתם, אפילו שור של פטם -- שמא ישהה אותו, ויעבוד בו.

ה) מקום שנהגו למכור להן בהמה דקה, מוכרין; מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין. ובכל מקום, אין מוכרין להם חיה גסה, כמו שאין מוכרין להם בהמה גסה -- אלא על ידי סרסור.

ו) מי שהחשיך עליו בדרך, ולא היה עימו נוכרי שייתן לו כיסו, והייתה עימו בהמה -- מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, עד שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה. ואסור לו להנהיגה, ואפילו בקול, כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת. וגזירת חכמים היא, שלא יניח כיסו על גבי בהמה, אלא אם אין עימו נוכרי.

ז) היה עימו חירש שוטה וקטן, מניח כיסו על החמור, ואינו נותנו לאחד מהן, מפני שהן אדם מישראל. היה עימו חירש שוטה וקטן, ואין עימו בהמה -- נותנו לשוטה; שוטה וקטן, נותנו לשוטה; חירש וקטן, נותנו לאיזה מהם שירצה. לא הייתה עימו בהמה, ולא נוכרי, ולא אחד מכל אלו -- מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאת לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות: אבל קודם שתבוא לידו -- אם יכול להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות.

ח) מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן שלה, לרשות הרבים -- והוא שתהיה ראויה לאותו הרסן, כגון שיר לסוס ואפסר לגמל וחטם לנאקה וסוגר לכלב. אבל אם הוציא בהמה במתג שאין משתמרת בו, כגון שקשר חבל בפי הסוס, או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות ממנו, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס או חתול בסוגר -- הרי זה משאוי: שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה, משאוי הוא לה.

ט) לא יקשור גמלים זה בזה, וימשוך; אפילו היו קשורין מערב שבת, אינן נמשכין בשבת. אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו -- והוא, שלא ייצא חבל מתוך ידו טפח; וצריך שיהיה החבל שמפי הבהמה עד ידו, גבוה מן הארץ טפח או יותר. ומפני מה לא ימשוך הגמלים הקשורים זה בזה, מפני שהוא נראה כמי שמוליכן לשוק שמוכרין בו הבהמות או שמשחקין בהן שם; ומפני זה, לא תצא בהמה בזוג שבצווארה, ואפילו היה פקוק, שאין לו קול.

י) לא תצא בהמה בזוג שבכסותה, ולא בחותם שבצווארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא ברצועה שברגלה, ולא בסולם שבצווארה. ואין חמור יוצא במרדעת, אלא אם כן הייתה קשורה לו מערב שבת. ולא ייצא גמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו או בזנבו, אלא אם כן הייתה קשורה בזנבו וחוטרתו; ולא ייצא הגמל עקוד יד, ולא עקוד רגל. וכן שאר כל הבהמה.

יא) אין התרנגולין יוצאין בחוטין, ולא ברצועות שברגליהן. ואין הכבשים יוצאין בעגלה שתחת האליה; ואין הכבשות יוצאות בעצים שמניחין להן בחוטמן, כדי שיתעטשו התולעין שבמוחן. ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צווארו, כדי שייכנע ויהיה נוח לחרישה. ולא תצא בהמה בשבכה שמניחין לה בפיה, כדי שלא תישוך או לא תאכל. ולא תצא הפרה בעור הקופד שמניחין לה על דדיה, כדי שלא יינק ממנה השרץ כשהיא ישנה; ולא תצא ברצועה שבין קרניה, בין לנואי בין לשמר. עז שחקק לה בקרניה, יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת; ואם תחבו בזקנה, אסור -- שמא תנתחנו, ויביאנו בידו ברשות הרבים. וכן כל כיוצא בזה.

יב) הזכרים יוצאים בעור הקשור להן על זכרותן, כדי שלא יעלו על הנקבות; ובעור הקשור להן על ליביהן, כדי שלא ייפלו עליהן זאבים; ובמטלנייות המרוקמות, שמייפין אותם בהן. והרחלים יוצאות, ואליה שלהן קשורה למעלה על גבן, כדי שיעלו עליהן זכרים, או קשורה למטה, כדי שלא יעלו עליהן זכרים; ויוצאות מלופפות במטלנייות, כדי שיהיה הצמר שלהן נקי. העיזים יוצאות ודדיהן קשורות, כדי שייבש מהן החלב; אבל אם קשרן כדי שלא ייצא החלב עד שיחלוב אותו לערב, הרי אלו לא ייצאו.

יג) אין חמור יוצא באוכף, אף על פי שקשור לו מערב שבת; ולא הסוס בזנב שועל, ולא בזהורית שבין עיניו. ולא תצא בהמה בקלסטר שבפיה, ולא בסנדל שברגלה, ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה; אבל יוצאה היא באגד שעל גבי המכה, ובכבשישין שעל גבי השבר, ובשליה המדולדלת בה; ופוקק לה זוג שבצווארה, ומטיילת בו בחצר. ונותן מרדעת על החמור בשבת, ומטייל בחצר; אבל אין תולין לה קלסטר בפיה בשבת.

יד) כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו; ואף על פי שהן בני דעת, ולדעת עצמן עושין, מצוה עליו לשומרן ולמונען מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך והגר" (שמות כג,יב).

טו) עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן -- הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקיבלו מצוות שהעבדים חייבין בהן; אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלא קיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח בלבד -- הרי הן כגר תושב, ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיה, כישראל בחול. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג.

טז) הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר "ויינפש בן אמתך והגר" (שמות כג,יב) -- זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו: שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה; ואפילו היה זה הגר עבדו, הרי זה עושה לעצמו.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    The Weekly Aliyot